הריונות ולידות בדרך נס תופסים מקום מרכזי בקריאות התורה שלנו לראש השנה. בדומה לכל תינוק המעובר ונולד בימינו אנו, כל אחד מהם ממלא תפקיד ייחודי וחיוני בסיפור המתמשך של הקיום האנושי.

בפרשת ניצבים, אנו מקבלים את המצווה האלוהית להגן ולהגן על חיי אדם חפים מפשע על מנת להבטיח את שלמות הדורות ואת הישרדות האנושות.

סיפורו של קי טבו מראה בבירור מתאם בין חיים המתמקדים באלוהים לבין שגשוג, וקשר בין הומניזם אנוכי לסבל.

פרשת כי תצאי אומרת לנו להציל נשים ותינוקות מהפלה. פגיעה בנשים והריגת תינוקות באמצעות הפלה אינה טיפול חמלה. זה בניגוד ליהדות.

פרשת שופטים מלמדת אותנו למנות רשויות היוצרות ואוכפות חוקים ומדיניות האוסרים על הוצאות להורג ברבריות של בני אדם חפים מפשע ברחם.

פרשת ראה מבהירה את הנזק שאנו סובלים מעבודת אלילים התומכת בהקרבת ילדים. עלינו לכבד חיי אדם מרגע ההתעברות או להיקולל.

בפרשת עקב, משה מסביר שניסים קורים משום שאנשים בוחרים במוסר ובטוב. אבינו שבשמיים יכול לעזור לנו ולרפא אותנו אם נאפשר לו.

בפרשת ואתחנן, משה מעביר מסר של אמיתות מוסריות של התורה לדור החדש של יהודים הנכנסים לארץ המובטחת. כל מילה רלוונטית גם היום.

בפרשת דברים, משה מזהיר את הדורות הבאים לכבד את החיים, לעבוד את האל ולהסתמך על ישועתו במערכות צבאיות. אם לא נעשה זאת, נמות.

פרשת מטות-מסעי מראה לנו שאלוהים הוא המנהיג הטוב ביותר במסע החיים. חיים על פי אמיתותיו המוסריות שומרים עלינו בטוחים, מאושרים ושלווה.