פרשת שמיני מלמדת אותנו שתזונה נקייה ועסק מלוכלך של קורבנות ילדים אינם הולכים יחד. הימנעות מדם בבשר ותמיכה בשפיכת דם נקי ברחם אינן פעולות תואמות.

פסח מבטיח גאולה מעבדות ומוות, הזדמנות פלאית לחיים, חירות והגשמה רוחנית, הזדמנות שבתחילה הוערכה ואימצה, אך עד מהרה בוזבזה.

פרשת צו חושפת את השילוב הפיזי והרוחני הדרוש כדי לשמור על האש הפנימית שלנו בוערת לאורח חיים קדוש, חיים שמתחילים בהתעברות ונמשכים עד למוות טבעי.

פרשת ויקהל-פקודי דורשת לשמור על חיי אדם ברחם גם בשבת. שלילת הזכות לחיים של תינוקות שטרם נולדו מהווה הפרה חמורה של האתיקה והמוסר היהודיים.

"כי תשא" מראה לנו שאנו זקוקים לרחמיו העדינים של אב ולנחמה של הזדמנות שנייה ושלישית כדי לגאול את עצמנו בדרך לחיים הממוקדים באלוהים.

החברה העמלקית הייתה מושחתת לחלוטין על ידי חטא, רשעות והקרבת ילדים. הם היו מעבר לגאולה והיוו איום קיומי על חברה חדשה של אנשים המתמקדים באלוהים.

בהתבוננות מעמיקה יותר בפרשת תרומה, אנו מכירים בכך שמקום משכנו האולטימטיבי של אלוהים נמצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, שם נוכחותו של אלוהים יכולה להשפיע על מחשבותינו, דברינו ומעשינו.

בפרשת משפטים, התרגום המקובל של שמות כא, כב-כג גורם לאובדן דורות יהודיים רבים. הוא מעמיד בספק את היסודות המאשרים חיים של היהדות, ומציב דילמה מוסרית שנראית בלתי אפשרית.

סיפורו של יתרו אומר לנו ללמד את ילדינו מוסר ואתיקה המבוססים על התורה. אנו נכשלים בכך בכך שאנו משמידים את ילדינו ברחם ומאפשרים רצח באמצעות הפלות בקהילות שלנו.

פרשת בשלח היוותה השראה לרבנים גדולים לדעת ולהכריז שתינוקות ברחם שרים, שהם אנושיים, חיים, בעלי תבונה ומודעים