שבועות מלמד אותנו שהריגת בני אדם הורגת את אלוהים עצמו משום שחיי אדם נבראו בצלמו. עצם רעיון האל חייב להיהרס כדי להצדיק הריגת בני אדם חפים מפשע ברחם.

מפקד האוכלוסין בפרשת במדבר מכיר בכל אדם כאדם ייחודי, אהוב, בעל ערך, כבוד וערך, לכל אחד שליחות ספציפית עלי אדמות.

פרשת בהר-בחוכותאי מלמדת אותנו שביחסים עסקיים ואישיים, יושר ויושרה מוסרית המבוססים על קדושה מניבים תוצאות מצוינות. שקר גורם לכאב וסבל.

בפרשת אמור,נאמנות מסורה לחוק המוסרי של אלוהים בתוך כאוס אינה מבחן קטן עבור בני ישראל ששוחררו זה עתה. חלקם מאמצים אותה; חלקם מקבלים חלקים ממנה, חלקם דוחים אותה לחלוטין.

פרשת "אחרי קדושים" קובעת בבירור כי העונש על הקרבת ילדים הוא עונש מוות, הן ליהודים והן לגויים.

סיפור תזריע-מצורע מזהה את הסימפטומים של גישות אנושיות פגומות מבחינה מוסרית ואת מאמצי התיקון המחזירים את הטוהר למחשבותינו, לדברינו ולמעשינו.

פרשת שמיני מלמדת אותנו שתזונה נקייה ועסק מלוכלך של קורבנות ילדים אינם הולכים יחד. הימנעות מדם בבשר ותמיכה בשפיכת דם נקי ברחם אינן פעולות תואמות.

פרשת ויקהל-פקודי דורשת לשמור על חיי אדם ברחם גם בשבת. שלילת הזכות לחיים של תינוקות שטרם נולדו מהווה הפרה חמורה של האתיקה והמוסר היהודיים.

"כי תשא" מראה לנו שאנו זקוקים לרחמיו העדינים של אב ולנחמה של הזדמנות שנייה ושלישית כדי לגאול את עצמנו בדרך לחיים הממוקדים באלוהים.

החברה העמלקית הייתה מושחתת לחלוטין על ידי חטא, רשעות והקרבת ילדים. הם היו מעבר לגאולה והיוו איום קיומי על חברה חדשה של אנשים המתמקדים באלוהים.